תסמן אותי שלך

~52~

**קאי**
הרופא אומר שהיא איבדה את הזיכרון ושזה יכול להיגרם או מהמכה שהחייל המזדיין שלי נתן לה בראש עם הקת של האקדח או שבגלל מצב נפשי. אני מאמין בשניהם. זה תפס אותי לא מוכן. היא הייתה מחוסרת הכרה עד הבוקר והעברתי אותה לחדר אחר באגף שלי. לא יכלתי שדרין תתחרפן בלילה של האירוסין. כשהבנתי שהיא לא זוכרת מי אני, לא הצלחתי לחשוב על משהו חוץ מזה שאני חייב לא להרוס את האירוסין בינתיים, עד שאצליח לחשוב על דרך לצאת מהם. הייתי חייב למכור לה סיפור שיגרום לה להפסיק להילחם בי, שיגרום לה להישאר לצידי אבל לא בצורה שתשכיח ממני את העולם. עכשיו צהריים ואני במשרד אחרי סבב פגישות שעשיתי לכבוד התפקיד החדש שלי. אני פושט את ג׳קט החליפה שמחניק לי ונושם אוויר. ניק נכנס בזמן שאני מדליק סיגר. אני מציע לו והוא מסרב.
״הגיוני מה ששמעתי מהרופא קודם?״ הוא שואל ומתיישב.
״אני מניח שכן.״ העשן מסתלסל החוצה. ״אני רוצה לדעת מי תפס אותה״ היד שפגעה בה לא תישאר במקום.
״זה היה אחד חדש, עדיין לא ראית אותו. אחד השכנים ראה אותה והלשין לו״
״סכין או כדור?״ אני שואל ומסובב סכין קפיצית ביד.
״מה?״
״תשאל את המזדיין החדש איך הוא רוצה לפגוע ביד שלו״ אני זורק את הסכין ופוגע בדלת מאחוריו. ״אף אחד לא נוגע בה״
״מה אתה מתכוון לעשות איתה?״
״מה הכוונה?״ אני לא מבין אותו.
״היא ברחה, שוב, אני בטוח שלא תסלח לה על דבר כזה״
״תהיה רגוע ניק. היא לא הבעיה שלך״ אני ממש לא מתכוון לפגוע. לא כשיש לי הזדמנות לתת לה להכיר אותי מחדש.
״אתה תיראה חלש-״
״אני מגן על מה ששייך לי ניק. אני לא פוגע בו. ניקה שלי ואני לא שם זין על מה אחרים חושבים״ אני מכבה את הסיגר. ״היא נפגעה מספיק״
״אני לא מבין אותך קאי, אתה הראש עכשיו, היא נהייתה החולשה שלך״
״כמו שאמרתי, היא לא הפאקינג בעיה שלך״ אני מתחיל להתעייף מהשיחה המיותרת. לא עניינו של אף אחד מה אני עושה ולמה, גם לא אם הוא כמו אח שלי.
״אני פה כדי להגיד לך שאתה עושה טעות״ הוא קם ואני מטיח את ידי בשולחן.
״לא, כאן הטעות שלך. אתה כאן כדי לציית לפקודות שלי ולשמור על דיאן. כרגע הדעות שלך לא רצויות״ אני אומר בלי היסוס.
״מה אני אמור להגיד לדיאן? היא רוצה את אחותה. היא שואלת עליה כל הזמן ואין לי מה להמציא״
״תחזיר אותה אליך. אני לא רוצה שניקה תראה אותה בטעות בבית״
״הבנתי אותך״ הוא אומר בטון לא מרוצה ויוצא.
אני מרגיש צורך לראות את השדה שלי. אני לא ראיתי אותה מהבוקר ואף אחד לא נכנס אליה חוץ מהרופא. אני הולך לקחת אוכל מהמטבח ועולה לחדר שלה.
״היי״ היא אומרת בחיוך. היא יושבת על אדן החלון והשמש קורנת עליה.
״היי, הבאתי לך פה ארוחת צהריים.״ אני מצביע על האוכל שהנחתי על השידה והיא קמה מהחלון ומתקרבת אליי.
״די, אני מרגישה שלא ראיתי אוכל מימיי״ היא צוחקת ומתיישבת על הכורסא שליד עם קערת נודלס. ״אתה לא אוכל?״ היא מציצה לעברי ואני מתיישב על המיטה ליד ומניד בראשי. ״אתה מפסיד, אתה הכנת?״ היא שואלת תוך כדי אכילה ואני לא יכול שלא לגחך כשהפנים שלה מתלכלכות מהרוטב.
״לא, בישול זה לא התחום שלי. זאת שיין״
״שיין... לא נשמעת לי מוכרת. היא אשתך או משהו?״ היא עם מבט מבולבל.
״לא, היא עובדת פה״ אני רואה הקלה בפניה. מה יקרה כשהיא תשמע על דרין?
״תמסור לה שהיא מבשלת מטורף״
״אני אדאג שהיא תדע את זה״
״קאי, אני יכולה לשאול משהו?״ היא מניחה את הקערה בצד ואני מהנהן לחיוב. ״קודם, בבוקר, אמרת שהמשפחה שלי נהרגה. היו לי אחים?״ פאק. אין לי דרך להתחמק מזה. מצד אחד אני לא רוצה שהיא תפגוש את דיאן עדיין ותתערער, מצד שני אני לא רוצה לשקר לה שהיא מתה ולתת לה לחוות אובדן מיותר.
״יש לך אחות״ אני אומר.
״יש לי? זאת אומרת - היא חיה?״ המבט שלה מלא בתקווה.
״כן, בטח״ אני קם ונעמד מעליה. ״היא כרגע במקום בטוח, עד שנוכל להביא אותה לכאן״
״אני אוכל לראות אותה?״
״כשנדע שהיא בטוחה ניקה, בקרוב״
״יואו, אני כל כך שמחה. בת כמה היא? איך היא? רגע- מה השם שלה?״ היא עם מטר של שאלות.
״קוראים לה דיאן, היא בת 15״
״דיאן״ היא חוזרת בקול עצוב והמבט שלה נופל.
״היי דברי איתי״
״פשוט לא עולה לי כלום כשאני חושבת על השם שלה. אני מרגישה חסרת תועלת, אני אפילו לא יודעת בת כמה אני״
״אז מה? תחשבי על זה ככה, קיבלת הזדמנות להתחיל את החיים שלך מחדש. תנצלי את זה״
״איך היו החיים שלי עד עכשיו? אהבתי אותם?״
״אני פשוט אומר שכנראה היית צריכה שינוי״ אני לא רוצה לצער אותה. מה אפשר להגיד, שהיא לא רצתה לחיות?
״תסלח לי, אני לא מבינה את הכוונה שלך״
״את - פשוט אל תחפרי בזה בסדר? תחיי את הרגע. יש משהו שאת צריכה ממני?״ אני אומר והיא נבהלת.
״רגע, אתה הולך?״
״אני לא יכול להישאר איתך״ היא מהנהנת בראשה והולכת להתיישב חזרה בחלון. ״את בטוחה שאת לא צריכה כלום? אני אחזור לבדוק אותך רק בבוקר. אחד החיילים יביא לך אוכל בערב״
״זה דפוק״ היא אומרת ולא מביטה אליי.
״מה דפוק?״
״הראש שלי ריק אבל אני מרגישה יותר מדי ואני לא חושבת שאני יכולה להבין את זה או להכיל משהו מזה״